העברות כספים למדינות המוצא הן אחד המרכיבים המרכזיים בחייהם הכלכליים של מהגרי עבודה. עבור רב העובדים בישראל, ההכנסה העיקרית מיועדת לפרנסת בני משפחה ולמחויבויות כלכליות במדינות המוצא. על רקע זה בוחן המחקר את דפוסי ההשתלבות של מהגרי עבודה במערכת הפיננסית בישראל, את אופן העברת הכספים למדינות המוצא ואת מידת הידע והבחירה העומדים לרשותם בעת השימוש בשירותים פיננסיים.

המחקר מבוסס על סקר מקוון ואנונימי בקרב 558 עובדים מהודו, סרי לנקה, תאילנד, מולדובה, סין והפיליפינים. עצם ההשוואה בין שש קבוצות מוצא מאפשרת לזהות שונות משמעותית בדפוסי הבנקאות, בהיקף ובתדירות ההעברות, בבחירת ספקים ובמודעות לעלויות.

ברמה הפורמלית, ההכלה הפיננסית גבוהה: 80% מן הנשאלים מחזיקים חשבון בנק הן בישראל והן במדינת המוצא. עם זאת, קיימים פערים ניכרים בין קבוצות המוצא. 92% מן העובדים מהודו ו־86% מן העובדים מסרי לנקה מחזיקים חשבונות בשתי המדינות, בעוד שבקרב עובדים ממדינות אחרות התמונה שונה. ממצאים אלה מדגישים כי עצם הבעלות על חשבון בנק היא אינדיקטור חלקי בלבד לנגישות פיננסית.

העברות הכספים הן פרקטיקה אוניברסלית: 97% מן הנשאלים שולחים כסף למדינת המוצא, וברוב הקבוצות הדבר נעשה לפחות אחת לחודש. עבור רבים מדובר בחלק גדול מאוד מן ההכנסה; שני שלישים מן המשיבים שענו על השאלה דיווחו שהם מעבירים יותר מ־75% מהכנסתם. עם זאת, גם כאן קיימים הבדלים ניכרים בין קבוצות המוצא, הן בשיעור ההכנסה המועבר והן בתדירות ההעברות.

השימוש בשירותים דיגיטליים נפוץ: כשני שלישים מן העובדים משתמשים באפליקציות להעברת כספים. אולם החדירה הטכנולוגית הגבוהה אינה מעידה בהכרח על שוק תחרותי או על בחירה רחבה. שלושה ספקים מרכזיים מרכזים 87% מן השוק, וקיימת התקבצות ברורה של קבוצות לאומיות סביב ספקים מסוימים. בחירת הספק מושפעת לא רק ממחיר ומהעדפות פרטניות אלא גם מרשתות חברתיות, ממעסיקים ומהיכרות מוקדמת עם ספק יחיד.

אחד הממצאים החשובים נוגע למודעות לעלות. רק כמחצית מן העובדים שמעבירים כספים יודעים לציין את העמלה שהם משלמים. המשמעות היא שחלק גדול מן העובדים אינם יכולים להשוות באופן מושכל בין חלופות או לדעת מהי העלות הכוללת של העברת כספם. מצב זה עשוי להוביל לתשלום עלויות עודפות דווקא בקרב אוכלוסייה שמעבירה חלק ניכר מהכנסתה למדינת המוצא.

המחקר מציע לפיכך להבחין בין הכלה פיננסית פורמלית לבין הכלה פיננסית אפקטיבית. פתיחת חשבון בנק ונגישות לאפליקציה הן תנאים חשובים, אך אינן מבטיחות ידע, יכולת להשוות בין ספקים או אוטונומיה בקבלת החלטות. כאשר הבחירה בספק מוכתבת בפועל על ידי המעסיק, הרשת החברתית או הספק היחיד שהעובד מכיר, ההשתלבות במערכת הפיננסית עשויה להישאר חלקית גם כאשר מבחינה פורמלית העובד “נכלל” בה.

מכאן נגזרת גם המשמעות המדיניותית של המחקר: שיפור ההכלה הפיננסית של מהגרי עבודה אינו דורש רק הרחבה של נגישות לחשבונות בנק ולשירותים דיגיטליים, אלא גם מידע ברור על עלויות, אפשרות ממשית להשוות בין ספקים וחיזוק יכולתם של העובדים לקבל החלטות פיננסיות עצמאיות. במובן זה, הפחתת עלויות ההעברה והגדלת התחרות הן חלק ממימוש הזכויות הכלכליות של מהגרי העבודה ולא רק שאלה של יעילות פיננסית.