יומן מסע אישי - ניב הר שי

סרי לנקה – 29.6.26-2.7.26

בסוף חודש יוני יצאתי לראשונה בקריירה שלי לנסיעת עבודה בחו"ל. היעד: סרי לנקה. המטרה: סיוע במבחני מיון וגיוס של מועמדים לעבודה בענף הבניין בישראל, במסגרת ההסכמים הבילטרליים בין המדינות. משך הביקור: שלושה ימים אינטנסיביים ומשמעותיים. מזג האוויר: חם ולח. רמת ההתרגשות: גבוהה מהרגיל.

לאחר עצירה קצרה באבו-דאבי, נחתי בשעת ערב מאוחרת בשדה התעופה של עיר הבירה קולומבו. אמנם את הדרך הארוכה מישראל עשיתי לבדי, אך בסרי לנקה הצטרפתי למשלחת בת עשרה אנשים של רשות האוכלוסין וההגירה, משרד השיכון והבינוי ו-CIMI. שאר חברי המשלחת הגיעו למדינת האי מוקדם ממני, בהתאם ללו"ז המקורי שנקבע עם הסרי לנקים עבור ימי המבחן. בסופו של דבר, מועד תחילת הבחינות נדחה ביום בעקבות חג בודהיסטי מקומי (חג ה-"Poson" שמציין את הגעת הבודהיזם לסרי לנקה במאה ה-3 לפני הספירה). העיכוב הזה קיצר את זמני המבחן לשלושה ימים בלבד והפך את האירוע כולו למורכב ועמוס במיוחד – במהלך שלושת הימים הגיעו כ-1,500 מועמדים, כאשר כל אחד מהם נבחן במשך חצי שעה.

בשדה קיבלו את פניי נציג ונציגה מטעם הארגון הממשלתי SLBFE, שאחראי על ניהול תהליכי ההגירה של עובדים סרי לנקים מחוץ למדינה. הם חיכו איתי בסבלנות למזוודה שאיחרה להגיע וליוו אותי החוצה לכיוון המיניבוס הריק של המשלחת שהגיע לאסוף אותי. בדרך הלילית מהשדה למלון, נחשפתי לכאוס של הכביש הסרי לנקי – הנהג פילס את דרכו במהירות בין מכוניות, טוקטוקים והולכי רגל שחצו לפתע את הכביש, ובשלב מסוים המיניבוס התנגש קלות באופנוע שניסה לעקוף משמאל (כשההגה כמובן נמצא בצד ימין). הנהג יצא לבדוק את חומרת הנזק ורוכב האופנוע החל להתעמת איתו בצעקות, והפנה את זעמו גם אליי מבעד לחלון. החוויה המלחיצה הזו הסתיימה בשלום, אך היא הותירה בי תחושה של מתח קל שהורגש גם במהלך הנסיעות היומיות שלנו מהמלון לבית הספר לבנייה בפאתי העיר.

למחרת, בבוקר ה-30 ביוני, יצאנו מהמלון ליום המבחנים הראשון. יחד איתי נסעו סמנכ"לית העמותה מרגריטה גורודניצקי, שירלי רייסן-ששון, מנהלת האגף להסכמים בילטראליים ברשות האוכלוסין וההגירה ודביר סויסא, נציג משרד השיכון והבינוי. בדרך אספנו את אריק ליטן שניהל את צוות הבוחנים מטעם היחידה ללימודי חוץ, ואותם פגשנו במתחם הבחינות. בכניסה למתחם כבר חיכו מאות אנשים עם סרבלי עבודה כחולים וקסדות צהובות לראשם. צוות הבוחנים התחלק לארבע תחנות – אליאור שטרית ואלינור אשטון בטפסנות, עידן גופר וירון לרנר בטיח, צורי איבגי בריצוף ושגיב אשטון בברזלנות. לאכזבתנו, אחת התחנות כלל לא הייתה מוכנה, מה שעיכב עוד יותר את תחילת המבחנים והעמיס על לוח הזמנים, שכבר היה צפוף מלכתחילה. למרות הלחץ שנוצר, הצוות המקומי של בית הספר לבנייה סידר בזריזות את התחנה בהתאם להנחיות של חברי המשלחת והמבחנים יצאו לדרך.

תפקידי בכוח היה לאסוף את מסמכי המועמדים מצוות הרישום של SLBFE ולוודא שלא נעשו טעויות ברישום התוצאות. אם נמצאה כזו, היה עליי לדווח לצוות הרישום. מתוך מאות המסמכים שבדקתי בכל יום, אפשר למנות על יד אחת את מספר הטעויות שנמצאו, מה שהעיד על העבודה הקפדנית והמסודרת של הפקידות הסרי לנקיות. אבל עם כל הכבוד לעבודה האדמיניסטרטיבית המוצלחת, הסיפור המעניין יותר התרחש בתחנות השונות של המבחנים.

לפי הבוחנים, המבחן המאתגר ביותר היה הריצוף, שדרש מאמץ פיזי ועבודה מדויקת וזריזה במיוחד. מרבית הרצפים לא עמדו בסטנדרט הגבוה של הבוחן צורי, שבחר בפינצטה רק את הטובים ביותר. בסמוך לתחנת הריצוף הסתובבו עידן וירון בין המועמדים שסיננו חול ועמלו על הכנת החומרים למבחן הטיח. אחרי כל סבב מבחנים נדרש סידור של הקירות והחומרים לקראת הסבב הבא, וההוראות של הבוחנים תורגמו לסינהלית דרך צוות מקומי. אחת המתורגמניות שהייתה לבושה בסארי כחול ומרשים, דילגה באלגנטיות בין ערמות החול והטיח וביקשה מהנבחנים המיוזעים להזדרז במלאכות הסידור. התיישבתי לצפות במבחן הבא ליד אחד השוטרים שהגיעו לאבטח את המתחם בזמן שהותנו. הוא הסביר לי שהמצב הכלכלי בסרי לנקה קשה ואפשרויות התעסוקה דלות מאוד, ולכן אנשים רבים מחפשים את דרכם לתעסוקה מחוץ למדינה.

חלק גדול מהם נראו פחות או יותר בגילי, ובכל פעם שעברתי לידם במסדרונות בית הספר זכיתי במחווה של חיוכים והנהוני ראש שנעו אחד אחרי השני בשורה ארוכה. בסוף היום, אחד הבחורים ניגש לשאול אותי האם עבר את המבחן, אך כמובן שלא ידעתי ובכל מקרה לא יכולתי לומר לו. ההרגשה הייתה שהוא וכל שאר המועמדים עשו מאמץ אדיר רק כדי להגיע ליום הבחינות בבית הספר. אם הם יעברו את הבחינה ויתקבלו בהמשך לעבודה בישראל, חייהם וחיי משפחותיהם יוכלו להשתנות לטובה.

בהפסקת הצהריים התכנסו הבוחנים בחדר הישיבות והחליפו ביניהם רשמים וחוויות מהמבחנים השונים. דביר, שבדיוק מלאו לו 40, נשלח לחפש את אריק ובינתיים מרגריטה ארגנה את כולנו כדי לחגוג לו מסיבת הפתעה קצרה, יחד עם צוות SLBFE.

לאחר מכן כל חברי המשלחת חזרו לעבוד במרץ עד השעה 18:00. ביומיים הבאים המשיכו הצוותים מישראל ומסרי לנקה לתפעל את המבחנים בקצב בלתי נתפס. בינתיים, שירלי ומרגריטה קיימו מספר פגישות חשובות עם שותפים סרי לנקים בתחומים אחרים שנוגעים להסכמים הבילטרליים, כמו ענף הסיעוד, ואפילו נערכו מספר ראיונות עם מועמדים מקומיים לענף המסחר והשירותים.

ביום חמישי בערב נפרדנו לשלום מהצוות הסרי לנקי שאירח אותנו בנדיבות וחתמנו את סבב המבחנים העמוס. בדרך חזרה למלון, אליאור ואלינור "הטפסנים" הציעו שניסע ברכבת, כדי שנספיק לצבור חוויה מקומית קצרה מחוץ לכותלי בית הספר לבנייה. עלינו כמה מחברי הצוות על הרכבת והצטלמנו על רקע האוקיינוס ההודי, שמפריד בין סרי לנקה למזרח התיכון. בלילה המראנו לאבו-דאבי ומשם חזרה לנתב"ג. אבל רגע לפני שהגעתי הביתה, גיליתי ששכחתי את המזוודה על הרכבת, ונאלצתי להמשיך את המסע הבינלאומי שלי בהרפתקת רכבות נוספת, הפעם בדרך לקריית מוצקין...